פסק-דין בתיק ע"פ 53595-02-11

השופטת ב. בר-זיו:

1.         בפנינו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט חאמד), בת.פ  29635-09-10  מתאריך 14.2.11, לפיה הורשע המערער, על פי הודאתו, (לאחר שנדחתה טענת הזוטא), בעבירות של התפרצות לבית מגורים - עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") וגניבה - עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין.

2.         על פי עובדות כתב האישום, בהן הודה המערער, בתאריך 14.9.10 בשעות הערב, הוא התפרץ לדירה בעכו וגנב מהדירה ארנק המכיל 200 ש"ח, טבעות ושעון.

3.         בפתח הדיון טען המערער כי הודאתו בפני השוטר נימר (להלן: "נימר") לא ניתנה מרצון חופשי, אלא לאחר שנימר הציע לו כי ישחררו ממעצר וידאג כי יועסק בסניף מגה בעכו, אם יודה בביצוע העבירה. לאחר ששמע את עדותו של השוטר נימר ועדותו של המערער לעניין טענת הזוטא, קבע בית משפט קמא, בהחלטה מיום 20.1.11,  כי גירסתו של נימר מהימנה בעוד גירסתו של הנאשם מגמתית, בלתי מהימנה ובלתי כנה. בהתאם לקביעותיו הנ"ל,  דחה בית משפט קמא את טענת הזוטא של המערער. בית משפט קמא ציין בהחלטתו, כי העובדה שהמערער סיפר לנימר על ההתפרצות והגניבה עוד במרפסת, לפני תחילת החקירה, כאשר השיחה לא הוקלטה, מעידה כי מדובר בשיחה ספונטנית. כן  קבע כי הסבריו של המערער לכך שלא דרש כי ההבטחה תתועד בכתב בטרם הודה או בטרם הוביל את השוטרים לרכוש הגנוב אינם משכנעים.

4.         ביום 14.2.11 השית בית משפט  קמא על המערער 10 חודשי מאסר בפועל, הפעיל מאסר מותנה בן 12 חודשים מת"פ 2705/07 ומאסר מותנה בן 4 חודשים.  מת"פ 7972-12-09 -  במצטבר זה לזה, ובמצטבר למאסר בפועל שהוטל בתיק זה, באופן  שעל המערער נגזרו  26 חודשי מאסר בפועל. כמו כן, הושתו על המערער 15 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים בגין עבירות רכוש מסוג פשע ו-8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים בגין עבירות רכוש מסוג עוון.

5.         הכרעת הדין לענין טענת הזוטא וגזר הדין, הם נשוא הערעור בפנינו. לעניין הכרעת הדין טען  המערער כי שגה בית משפט קמא עת בחר לקבל את גרסתו של השוטר נימר, שעדותו מלאה סתירות מהותיות. לטענתו, המזכר שכתב נימר במהלך השיחה ביניהם מצביע על כך שאכן נימר אמר לו להודות  בעבירה, על מנת שיוכל לפתוח דף חדש. כן טען  כי שגה בית משפט קמא עת קיבל את גרסתו של נימר לפיה השיחה הייתה ספונטנית ובלתי מתוכננת מראש. נימר העיד בבית המשפט 3 פעמים כי הוא זה שיצא לעשן סיגריה והמערער הצטרף אליו בעוד שבמזכר (ת/3) רשם כי המערער ביקש לעשן סיגריה והוא התלווה אליו. המערער טען כי עדותו שלו הייתה עקבית ומהימנה וכי טענת הזוטא הועלתה על ידו בהזדמנות הראשונה. המערער הוסיף כי שגה בית משפט קמא עת זקף לחובתו של המערער את העדר תיעוד ההבטחה, וכן שגה עת נתן משקל לכך שהמערער מסר הודאתו והוביל לרכוש כאשר הוא אזוק.

6.         המאשימה טענה כי הכרעת בימ"ש קמא בטענת הזוטא נסמכת על מהימנות ואין מקום להתערב בקביעותיו.

7.         לא מצאתי מקום להתערב בהכרעת הדין. החלטת בית משפט קמא בטענת הזוטא מבוססת  על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות.ההלכה היא כי ערכאת ערעור לא תיטה להתערב בקביעות עובדתיות  שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם נפלה בהכרעת הערכאה הדיונית טעות מהותית היורדת לשורש העניין או כאשר המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידה אינה מתקבלת על הדעת [ע"פ 2353/08 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 11 ([פורסם בנבו], 7.12.2009)].

כלל זה  חל ביתר שאת מקום בו ממצאים אלו מושתתים על מידת המהימנות שמייחסת הערכאה הדיונית לעדים שנשמעו לפניו. הגיונו של כלל זה נעוץ בכך שהערכאה הדיונית, המופקדת על מלאכת ההתרשמות מן העדים, משפת גופם, מהתנהגותם ומאופן מסירת עדותם נהנית מיתרון ברור על פני ערכאת הערעור [ ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644-643 (2000); ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 30 ([פורסם בנבו], 1.9.2009 ); ע"פ 10102/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 68 ([פורסם בנבו], 7.9.2010)]. יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות השונות מצדיקה כי בית המשפט שלערעור יתערב בממצאיה אך במקרים נדירים, בהם נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית [ראו למשל: ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 119, 124 (2004); ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 67 ([פורסם בנבו], 23.11.2009)].

8.         בענייננו, התרשם בית משפט קמא מגרסאותיהם של המערער ונימר וקבע כי עדותו של נימר עדיפה בעיניו על פני עדותו של המערער, ולא מצאתי כי בהתרשמותו זו נפלה טעות המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. גם איני סבורה כי ההבדלים בין האמור במזכר (ת/3) של נימר ובין עדותו בפניי בימ"ש קמא, יש בהם  כדי לפגום באופן ממשי במשקלה של עדותו לעניין תוכן השיחה בינו לבין המערער ולעניין הספונטניות שבשיחה.

9.       ראוי לציין כי גם לגופו של ענין יש לדחות את טענת המערער ואין לי אלא להפנות לפסק דינו של כבוד השופט לוי ע"פ 9808/06 ירון סנקר נ. מדינת ישראל, אליו הפנה ב"כ המערער בטיעוניו, היפים גם בענייננו:

"המערער טען כי חוקריו הבטיחו לו הבטחות שווא רבות, ובכללן הקלה של ממש בעונש עד כדי פטירתו ממאסר. כן נאמר לו כי גם אם לא ייחתם עימו הסכם עד מדינה, הוא לא ישא במאסר וזאת בהתאם ל'תוכנית העוקפת', וכן כי הוא יצורף ל"משפחת הימ"ר", ככל שיודה בעבירות שיוחסו לו. לטענתו, הבטחות אלו עלו כדי פיתוי והשאה ששללו את יכולת הבחירה שלו. תימוכין להבטחות דנן מצאו באי כוחו של המערער במספר אמירות של חוקריו וכן בעדותה של אורטל, חברתו של המערער, ובעדותם של אחיו.....

הפסיקה קבעה כי הבטחה העולה כדי פיתוי המשבש את יכולת הבחירה של נחקר, צריכה להיות ממשית ומוחשית ואין די בהבטחה בעלמא כדי להביא לפסילת הראיה (ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל, ([פורסם בנבו], 19.1.1994) בפסקה 6). בעניינו של המערער, לא מצאתי כי יש בכוחן של האמירות הכלליות אליהן כיוון משום הבטחה קונקרטית וממשית. מדובר באמירות ערטילאיות, שנמסרו למערער במהלכה של חקירה פלילית במטרה לשכנעו לפתוח את סגור ליבו, ובכך לא נפל פגם".

10.        ועוד יוער כי המערער הינו עבריין רצידיביסט , שלחובתו שורה ארוכה של הרשעות בעבירות רכוש ואחרות. לא רק שהמערער כבר בקי ברמת הענישה בעבירות ממין אלה שביצע אלא שאף היו תלויים ועומדים נגדו מאסרים מותנים חבי הפעלה. בנסיבות שכאלה - אין הדעת נותנת שהיה מוסר הודאה ומיד לאחר מכן מוביל לרכוש הגנוב מתוך אמונה כי יצא פטור בלא כלום והשוטר אף יסדר לו עבודה , סתם כך כי אמר לו שהוא רוצה להתנקות מסמים ולפתוח דף אחד. אמנם "הנייר סובל הכל" אך נדרש רציונל כלשהו (אפילו היה מדובר באמונה סובייקטיבית)  על מנת שבית משפט יקבל טענה של נאשם - וכזה איני מוצאת בטענת המערער.

11.        גם באשר לחובת תיעוד מהלכי החקירה לא מצאתי בסיס בטיעוני הסנגור, כאשר בע"פ 9808/08 הנ"ל נקבע מפי כבוד השופט לוי כי :

"החובה לתעד את החקירה הפלילית מוסדרת בחוק. אולם, כפי שציין בית-המשפט המחוזי, חובה זו אינה חלה על שיחות מסדרון שאינן חלק מן החקירה המתנהלת. אין להעלות על הדעת כי מכשיר הקלטה ילווה את החוקר בכל אשר ילך, רק למקרה שיפגוש במסדרון בנחקר ויחליף עימו מספר מילים. יתרה מכך, מן החקירות המתועדות עולה תמונה של חקירה רציפה ונמשכת, שאין לחשוד כי נעדרות ממנה שיחות ממושכות בעלות משמעות. טענת המערער, כי כל אותן אמירות מפלילות של חוקריו, שיש בכוחן להוכיח כי הודאותיו נמסרו בניגוד לרצונו החופשי, מצויות דווקא באותן שיחות עלומות, היא מופרכת בעיני גם מהטעם הבא: היש לקבל, כי המערער, אדם ששהה פרק זמן לא מבוטל במהלך חייו בחדרי החקירות ומי שביטא במספר הזדמנויות את אמונתו כי אין בידי חוקריו ראיות כדי להביא להרשעתו, ילך שבי אחר הוראות חוקריו ויענה לבקשתם להעמיד פנים בחדר החקירות? יתר על כן, בחקירה השתתפו שורה ארוכה של שוטרים. היש לקבל כי במשחק תפקידים זה נטלו חלק כל אותם חוקרים, וכולם כאחד העלו מצג שווא כה מדויק ואמיתי, והיו מתואמים זה עם זה, וכל זאת במטרה לטשטש את המניע האמיתי למסירת ההודאות? התשובה לכך ברורה"....

אכן נאמרו על ידי כבוד השופט לוי גם הדברים שהובאו על ידי ב"כ המערער בהודעת ערעור באשר לחשיבות התיעוד ואולם דבריו שם הוצאו מהקשרם בטיעוני ב"כ המערער, באשר דובר שם חובת תיעוד של חקירה "בתחבולה" (כאשר המחלוקת שם היתה אפילו בשאלה האם מדובר חקירה) וכאשר בסוף דבריו מוסיף כבוד השופט לוי כי:

"אולם, הפרתה של חובת התיעוד אינה מובילה מניה וביה לפסילת ההודאה. ההלכה הנוהגת היא כי "פגמים בתקינותם של הליכי חקירה... אינם מהווים, כשלעצמם, עילה עצמאית לפסילתם של הליכים משפטיים הננקטים על פיהם" (ע"פ 725/95 מנדלברוט נ' מדינת ישראל, ([פורסם בנבו], 27.12.1995) בפסקה ג'). אולם נוכח מסקנתי - עליה אעמוד בהמשך דברי - כי בכך שעשו שימוש ברב מתחזה גלשו החוקרים מן התחום המותר אל השוליים האסורים, אראה בהפרתה של חובת התיעוד כשיקול במניין השיקולים הרלוונטיים עת אבחן את נפקות השימוש באמצעי הפסול על ההודאה".

בענייננו, כמובן שמדובר בשיחה אקראית במרפסת, שודאי שלא ניתן היה להקליטה ודי במזכר שערך השוטר לגביה.